אם התחייה משלימה את האדם, מדוע לדבר עוד על חירות?

אם התחייה משלימה את האדם, מדוע לדבר עוד על חירות?

לעיתים אנו מדמיינים שלמות כחוסר אפשרות לטעות. אם הקמים עדיין יכולים לבחור, העתיד נראה לא בטוח; ואם אינם יכולים לבחור כלל, הם דומים למכונות מתוכנתות. הכתוב אינו נותן פסיכולוגיה מלאה, אך החיים שאלוהים משקם אינם נטולי היסטוריה, רגש ואישיות.

הראשונה אל הקורינתים ט״ו אומרת שהכלֶה נעשה בלתי־כלֶה, החרפה נעשית כבוד והחולשה כוח. הטענה המרכזית היא שהמוות מנוצח, לא שהאישיות נמחקת. תחיית הגוף היא תקווה ברורה; המשך כל יכולת דורש ענווה.

שלמותו של ישוע הייתה פעילה. הוא דחה קיצורי דרך בניסיון, התמודד בכנות עם הייסורים בגת שמנים ובחר לציית לאב. קדושתו לא נבעה מהיעדר בחירה אלא מאהבה עקבית לאב, לאדם ולאמת.

לכן שיאו־יאנג מציע שהתחייה מרפאת את הגוף ואת המוות בלי לפרמט את האישיות, ושמלכות אלף השנים עשויה להמשיך לעצב ממשל ונאמנות. ההצעה מנסה להתמודד עם המרד שאחרי אלף השנים, אך אינה הסבר מפורש ואינה מכריעה את גורלו הנצחי של איש.

הסוכה מציעה דימוי עדין. אוכלים, בוחרים, דואגים זה לזה ומתמודדים עם מזג האוויר בתוך בית זמני. היא אינה כלא אלא מגלה מחדש את מרכז התלות. חירות המנותקת מן החיים נעשית בידוד; חירות השוכנת ביחסים נאמנים יכולה להפוך לנאמנות שמחה.

יש להבדיל בין הצדקה באמונה לבין בגרות. בני אדם אינם מתקבלים רק לאחר שאימנו את רצונם לשלמות; הישועה נשענת על המשיח ומתקבלת באמונה. גדילה, שכר, התגברות ושירות מתרחשים בתוך חסד ואינם משלימים את הצלב.

חירות אינה אומרת שכל תשוקה ראויה למימוש. רעב יכול לבחור מזון בלי לבחור רעל, ואהבה אינה בוחנת בגידה בכל בוקר. הבחירה נשארת אמיתית, אך אמת ואהבה יכולות להבשיל את כיוון הרצון.

אין צורך לפתור היום כל פרט של התחייה. שימו לב למה שמעצב את החירות כעת: בחירות חוזרות בכנות, רכות ונאמנות, או בשליטה, מחיאות כפיים ובריחה. בחירות קטנות מלמדות את הלב מה לאהוב.

אם שלמות היא רק חוסר יכולת להיכשל, העתיד נשמע כביטול האדם. אם היא אהבה הבשלה לבית מרצון באלוהים, התקווה משתנה. מסרו היום את החירות לאלוהים ובקשו לא מחיקת האישיות אלא לב המבקש חיים, אמת ואהבה.