הסכנה האמיתית אינה שלא לצפות, אלא לצפות לאדם הלא נכון

הסכנה האמיתית אינה שלא לצפות, אלא לצפות לאדם הלא נכון

יש הסבורים שסכנת אחרית הימים היא רק אדישות: לא לצפות, לא להיות ערים ולא להאמין שאלוהים יפעל. הכתובים אכן קוראים להמתין, אך המתנה אינה חיסון. פחד, דמיון לאומי, גאוות זרם וצורך אישי שלא נרפא יכולים להכין מקום לתשובה הלא נכונה עוד לפני שהיא מופיעה.

שבת שובה מקבלת את שמה מקריאת הושע: ״שובה ישראל עד יהוה אלהיך״. השיבה אינה מתחילה במציאת דמות דתית מרגשת יותר, אלא בהודאה שגם אני יכול לסטות. ההבחנה אינה נעשית מעמדה בטוחה שאינה נבחנת; תחילה אני מאפשר לאלוהים לבחון את אהבתי, פחדיי ונאמנותי.

משיח שקר אינו מוכרח להיראות רע, ונביא שקר אינו מוכרח לומר רק שקרים. הוא עשוי לגעת בכאב אמיתי, לומר אמיתות רבות או להציג יכולות שקשה להסביר. השאלה המכריעה היא הכיוון: האם המסר והדרך מוסרים בהדרגה תקווה סופית, פולחן ונאמנות שאין לערער עליה לאדם, מוסד או סדר חייתי?

הציפייה עורכת את הראיות. מי שמשתוקק לשלום מתעלם ממחירו, מי שפוחד מכאוס סובל שליטה, ומי שמבקש תחייה רוחנית רואה בהמון הוכחה אלוהית. גם מסגרת דתית מסייעת לעריכה: כתובים, תפילות או מילים משיחיות מוכרות מקלים לתרץ סתירות. לכן מוּכָּרוּת עלולה להיות מסוכנת יותר מזרות.

המראה פונה ליהודים ולנוצרים יחד. תמיכה בישראל, במקדש או בשלום אינה מסיימת את הבחינה היהודית. דיבור על אהבה, ריפוי או ישוע אינו מסיים את הבחינה הנוצרית. שתי הקהילות צריכות לשאול למי האדם מתכוון כשהוא אומר אלוהים, כיצד הוא קורא את הכתובים ואת מי הוא מציג לבסוף כמושיע.

שיאו־יאנג מציע שהחיה השנייה דמוית הטלה עשויה להופיע בדמות הדומה מאוד לישוע ולהשתמש באותות טכנולוגיים. המודל מזהיר בצדק מפני שיפוט לפי מראה ותוצאה, אך הוא נשאר מודל. המקרא אינו נותן רשימת חשודים חיים ואינו מכנה כל טכנולוגיה מתקדמת נס שקר. הפיכת הסקה להאשמה עוזבת את הבדיקה הישרה.

הושע אינו רק אומר לשוב, אלא גם להביא דברים, להסיר עוון ולקבל טוב. תשובה הופכת הבחנה לחיים. האם מסר מאפשר וידוי, תיקון יחסים, ויתור על אלילים וכוח הנתון לביקורת? אם הוא מספק אויבים, התרגשות וניצחון אך הופך את חסידיו לגאים, אכזריים וחסרי יכולת לקבל תיקון, הפרי דורש בדיקה.

בערב שבת אפשר לעצור את מרדף הנבואות והחדשות. הניחו לפני אלוהים את תשובת אחרית הימים המושכת אתכם ביותר ואמרו: ״ייתכן שאני טועה״. אחר כך קראו לאט את הושע, דברים ואזהרות ישוע. תשובה אינה מוותרת על תקווה; היא משחררת אותה מהשלכה עצמית כדי שלא נחכה למושיע שיצרנו בעצמנו.