״אני אמית ואחיה״: האם התחייה עשויה להיות אות גדול יותר מאסון?

״אני אמית ואחיה״: האם התחייה עשויה להיות אות גדול יותר מאסון?

שיחות על אחרית הימים מונות בקלות מלחמות, מגפות, רעידות אדמה, רעב וקריסה פוליטית. אלה מציאויות חמורות, וישוע אינו מבקש להתעלם מהן. אך כולן חוזרות בהיסטוריה. אם הוראת אחרית הימים מקבעת את המבט במוות ואינה מפנה אל כוחו של אלוהים להחיות, אנו עלולים לראות את הזעזוע ולהחמיץ את מרכז התקווה המקראית.

שירת משה בהאזינו מעידה על מרד ישראל, משפט אלוהים וחמלתו. דברים ל״ב 39 מכריז שאין אל המציל מיד יהוה: הוא ממית ומחיה, מוחץ ומרפא. הפסוק מכריז תחילה על ריבונותו הייחודית של אלוהים, לא על תרשים אחרית הימים, אך הוא מסרב לראות במוות כוח סופי שאינו תלוי בו.

דניאל י״ב אומר שרבים מן הישנים בעפר יקיצו, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות. ישעיהו כ״ו גם קורא למתים לחיות. תקוות התחייה מושרשת אפוא בתנ״ך. הברית החדשה מכריזה שישוע כבר קם וקוראת לו ביכורי הישנים: החלק הראשון של הקציר הופיע, וקציר גדול יותר עוד יבוא.

התגלות י״א מתארת את שני העדים הקמים לאחר מותם; הראשונה לתסלוניקים ד׳ מחברת את קימת המתים במשיח לאיסוף החיים; התגלות כ׳ מדברת על תחייה ראשונה ומלוכה. שיאו־יאנג מציב את הטקסטים ליד אמצע שבע שנים אחרונות. אף קטע יחיד אינו אומר שכולם מתרחשים באותו יום.

אם מתים יעמדו שוב לעיני העולם, יהיה קשה יותר להסביר זאת כחזרה היסטורית מאשר מלחמה נוספת. לכן שיאו־יאנג מכנה תחייה המונית אחד האותות הגדולים לפני השיבה, בלי להפוך את כותרת המאמר לציטוט מקראי. התחייה מפורשת; ״הגדול ביותר״, ״האמצע״ ו״אותו חלון״ הם שיפוטים תאולוגיים שעדיין דורשים בדיקה.

התחייה גם מסייעת להבחנה. ישוע האמיתי אינו רק מורה מידע, אלא מי שמת, קם ומבטיח לשוב בגלוי. דמות שקר יכולה לחקות שפה, תמונה או אפקטים הדומים לריפוי, אך נוכחות מלאכותית אינה חיים מן המוות. גם אז אין די במחזה; יש לבדוק זהות, מסר וכיוון הפולחן.

שבת שובה מחזירה את התחייה לתשובה. הידיעה שאנשים יקומו בעתיד אינה זהה לבחירה בחיים היום. בהמשך דברים מציב חיים ומוות לפני השומע וקורא לבחור בחיים. ידע אחרית הימים היוצר פחד, עליונות או אובססיה לתאריכים בלי נאמנות, אמת ותיקון עדיין לא נעשה שמן במנורה.

השבת עוצרת את הניסיון לשלוט בביטחון. איננו יכולים לצוות על המוות או להבטיח את עצמנו באמצעות ידיעת כל תאריך; אנו יכולים למסור את החיים לאל שאומר ״אני אחיה״. אם התחייה תהיה אות עתידי אדיר, היא כבר הזמנה בהווה: לא רק להתכונן לראות מתים קמים, אלא לבחור בחיים כל עוד אנו חיים.