מהם המוות והשאול? האם לא היה מוות לפני עדן — והאם חיי נצח הם קללה?

לקוראים יהודים ולמאמינים חדשים | שני מושגי רקע

במקרא המוות הוא יותר מהפסקת פעימות הלב. הוא קשור לחטא, לניתוק מאלוהים, למשפט ולתחייה; פאולוס מכנה אותו האויב האחרון שיושמד.

שאול בתנ״ך ו־Hades בברית החדשה מציינים בדרך כלל את תחום המתים. השאול איננו אגם האש; ההתגלות אומרת שהמוות והשאול עצמם יושלכו אליו לבסוף.

1. כיצד הנצרות המרכזית מבינה בדרך כלל את המוות?

בראשית קושר את האכילה מעץ הדעת למוות, ורומים ה׳ אומר שהחטא נכנס דרך אדם אחד והמוות דרך החטא. לכן הנצרות רואה במות האדם תוצאה מרכזית של הנפילה, ולא רק מצב טבעי שהיה מלכתחילה.

2. השאול מובן בדרך כלל כתחום המוות

המוות דומה יותר למצב ולתוצאה, והשאול לתחום או למקום שאליו נכנסים המתים. ההבחנה סבירה, אך ההתגלות מתייחסת לשניהם גם כאל מציאויות שניתן לסלק.

3. ההתגלות משליכה לבסוף את המוות ואת השאול יחד לאגם האש

ההתגלות כ׳ אומרת שאחרי הכס הלבן הגדול המוות והשאול מושלכים לאגם האש. אם המוות הוא רק רעיון והשאול רק מקום, מדוע הם נכתבים כמציאויות שאפשר לסיימן? האנשה ספרותית היא הסבר סביר, אך שיאו־יאנג סבור שאפשר להמשיך לשאול.

4. ההתגלות אף מציגה את המוות כדמות

בפתיחת החותם הרביעי שם רוכב הסוס החיוור הוא מוות והשאול הולך אחריו. הדימוי אינו רק אדם המביא מוות; הרוכב עצמו נושא את שמו.

5. האם הרוכב מוות הוא רק האנשה?

הפרשנות המרכזית יכולה לקרוא זאת כהאנשה ספרותית, כמו מוות הדופק בדלת או חכמה הקוראת. שיאו־יאנג מקבל את הסמליות אך מדגיש שסמל אינו מוכרח לשלול ישות ממשית מאחוריו.

6. דבר יכול להיות גם סמל וגם ישות ממשית

חזיונות מקראיים אינם מחייבים או־או. כס יחזקאל עשוי להיות מורכב מחיות; פרס היא אימפריה ממשית וגם יש לה שר רוחני. תחום, סדר, סמכות ומנהל רוחני מאחוריהם יכולים להתקיים יחד.

7. גם למוות ולשאול יכולים להיות רבדים רבים

שיאו־יאנג מציע שהם כוללים בעת ובעונה אחת מצב, סדר, תחום, סמכות ומנהלים. מקום אינו הופך לפתע למלאך; אלא ששפת המקרא עשויה לחפוף בין תחום, תפקיד, סמכות והישות המנהלת.

8. האם המוות והשאול הם מלאכים?

המקרא אינו אומר שהמוות הוא מלאך או שהשאול עצמו מלאך. מתוך הרוכב ששמו מוות, השאול ההולך אחריו והשלכת שניהם לאגם האש, המחבר רק מציע שאולי עומדות מאחוריהם ישויות נבראות אישיות בעלות תפקיד וסמכות.

9. ההתגלות כבר נותנת דוגמה לתחום שיש לו שליט מלאכי

ההתגלות ט׳ אומרת שלתהום יש מלך מלאכי ששמו אבדון או אפוליון. התהום איננה השאול: הראשונה דומה לבית־כלא מיוחד לישויות רוחניות שנפלו, והשני לתחום המתים הממתינים למשפט. שיאו־יאנג מציע שבאישור אלוהים ניהול השאול היה זמנית תחת כוח שטני; כך ניתן להבחין בין כוח המוות בעברים לבין מפתחות המשיח.

10. השטן הוא תפקיד אחר

היות השטן בעל כוח המוות אינו עושה אותו למוות עצמו, כשם שמלך השולט במדינה אינו המדינה. מודל שיאו־יאנג מבדיל זמנית בין השטן כמקטרג ומנהל, המוות כסדר וכאולי תפקיד רוחני, והשאול כתחום עם כוח מנהל מתאים.

11. מדוע היה לשטן כוח המוות?

בהיגיון משפטי מקראי, שיאו־יאנג מסיק שחטא האדם הפך את המוות לתוצאה חוקית; השטן כמקטרג קיבל בסיס להאשמה; וכוחות החושך קיבלו משום כך סמכות ניהולית, משפטית או מבצעת מוגבלת בסדר המוות.

12. השטן לא גנב את מפתחות השאול מידי אלוהים

גם אם קיבל סמכות ביחס למוות, היא נשארה תחת ריבונותו העליונה של האל, כשליח המקבל הרשאה מוגבלת בתוך סדר משפטי. האצלה אינה בעלות.

13. לכן המפתחות נעשים משמעותיים במיוחד

המשיח הקם מכריז שהוא מחזיק במפתחות המוות והשאול. שיאו־יאנג סבור שהכרזה זו לאחר התחייה משאירה אפשרות שהמפתחות לא היו קודם בידיו הישירות של בן־האדם, אך הכתוב אינו נותן ציר זמן מלא של העברה.

14. אם המפתחות לא היו קודם ביד בן־האדם, אין פירוש הדבר שישוע אינו אלוהים

יש להבחין בין מי שישוע במהותו לבין תפקידי השלטון שנשא בהיסטוריה כבן־האדם, המשיח והאדם השני. אלוהים יכול להפקיד זמנית ניהול, משפט וביצוע בידי ברואים בלי לאבד ריבונות עליונה.

15. לאחר התחייה ישוע השיב את המפתחות

במודל שיאו־יאנג, ישוע היה תמיד הדבר האלוהי ובכל זאת נכנס באמת למוות כבן־האדם. המוות לא יכול היה לכלוא את חסר החטא; הוא גילה את אלוהותו לבריאה, קם והשיב את ניהול המוות והשאול כיורש המשיב סמכות משליחים.

16. אבל מתי התחיל המוות?

רומים ה׳ והראשונה לקורינתים ט״ו קושרים ישירות את המוות לאדם; מות האדם כתוצאה מחטאו הוא הציר הבסיסי. השאלה אם בכל הבריאה לא היה שום מוות לפני אדם דורשת הבחנה נוספת.

17. כמעט הפכנו את המוות לחלק בלתי נמנע מן החיים

לידה, גדילה, הזדקנות ומוות הם חוויה אנושית כללית, ולכן אנו מניחים שכל חי מוכרח למות. המקרא מזמין לשאול מחדש אם המוות היה נורמלי מלכתחילה.

18. קיום ארוך אינו הופך דבר למקורי או נורמלי

עוול, שחיתות ומלחמה קיימים זמן רב אך אינם שייכים לתכנון המקורי. גם נוכחותו הארוכה של המוות אינה מוכיחה שהיה הכרחי לחיים שאלוהים ברא.

19. המקרא קורא למוות אויב

פאולוס אומר שהאויב האחרון שיושמד הוא המוות. אילו היה המוות חלק הכרחי מסדרו הנצחי והטוב מאוד של אלוהים, מדוע יושמד? הוא נראה יותר כסדר עוין שנכנס להיסטוריה, הותר לזמן ויגיע לסופו.

20. יצירות רבות הופכות את השאלה וקוראות לאלמוות קללה

סיפורים מתארים אדם החי מאות ואלפי שנים ומאבד שוב ושוב את אהוביו. יש בכך עומק, אך צריך לשאול אם האלמוות עצמו הוא הקללה או העולם המקולקל המוארך בלי סוף.

21. אילו חיי נצח היו חיי בורג במכונה לעד, הם אכן היו מפחידים

אם פירושם עבודה, ניצול, חשבונות ושימוש בידי מדינה והון בלי סוף, האלמוות דומה לעונש ללא יציאה. השאלה אינה כמה זמן חיים אלא באיזה סדר חיים לעד.

22. חיי הנצח המקראיים אינם הארכה אינסופית של העולם של היום

המקרא אינו משמר לעד עמל, עוול, שחיתות ופחד מוות. דרך היום השביעי, שבת, יובל, שיקום, אלף השנים, שמים וארץ חדשים ושכינת אלוהים עם האדם, הוא מתאר חיים החוזרים לסדר האלוהי.

23. העבודה עצמה אינה הקללה

עוד לפני החטא אדם נדרש לעבד, לשמור ולמשול. פעילות, יצירה ועבודה אינן הקללה. הקוצים, העמל הכואב וחוסר האיזון נכנסו לאחר הנפילה. מנוחה אינה חוסר מעש נצחי אלא חירות משלטון עמל מקולל.

24. האם החברה שאנו קוראים לה נורמלית באמת נורמלית?

ניצול בעבודה, פערים, שחיתות וסחר בכוח נראים מובנים מאליהם מפני שנמשכו דורות. משך קיום אינו הופך אותם לתכנון המקורי של אלוהים.

25. אחת מבעיות האדם היא חיים ארוכים בחריגה עד שקוראים לה נורמליות

חיים בשלים מתחילים לשאול כיצד אלוהים הגדיר חיים מלכתחילה. אם עדן, שבת, יובל, מלכות המשיח והבריאה החדשה מצביעים על סדר אחר, הנורמליות של היום היא אולי אשליה של העולם שנפל.

26. גם מערכות כנסייתיות עלולות לייבא את היגיון העולם שנפל

קהילות יכולות לשכפל מעמד, היררכיה, הישגיות, עבודת יתר, ריכוז כוח ולחץ לשרת, ואף להצדיק שחיקה לא בריאה בשם הקרבה לאדון.

27. קהילה המלמדת רק לשאת עוד משאות עלולה להחמיץ את מנוחת ישוע

ישוע מזמין את העמלים והעמוסים למצוא מנוחה, וגם לקחת את עולו וללמוד ממנו. מנוחה אינה רק מסירה רגעית של לחץ.

28. לבוא אל ישוע למנוחה הוא יותר מאמונה ותפילה למסירת העומס

אמון, תפילה ומסירה חיוניים, אך ישוע קושר מנוחה ללקיחת עולו וללימוד דרכו. מנוחה אמיתית מערבת את האדם השלם הלומד לחיות כישוע.

29. מנוחה אמיתית היא ללמוד כיצד ישוע חי

אנו לומדים את יחס ישוע לאב, לכסף, לכוח, לערך האדם, לפיתוי ולעומס ודוחים את הקצב המעוות של העולם. אמונה בישוע היא הדלת למנוחה; חיקויו הוא לימוד החיים בתוכה.

30. אדם יכול להיות נושע ועדיין לא לדעת לנוח

מי שמוצדק באמת באמונה ובוטח בישוע כמושיע היחיד נשען לישועה על המשיח, לא על בגרות מלאה. ובכל זאת הוא עשוי להישאר חרד, תחרותי, שחוק ונמשך לכוח ולקצב העולם. ישועה אינה בגרות שלמה.

31. בגרות מבחינה בהדרגה בין הנורמלי של אלוהים לנורמלי של העולם שנפל

בגרות אינה רק ידע תאולוגי, שעות תפילה או כמות שירות. היא גם לימוד מחדש של החיים שאלוהים קורא להם נורמליים במקום להפוך דפוסי עולם קיימים לתקן.

32. האם היה מוות לפני עדן?

המקרא קושר בבירור את סדר המוות האנושי הנוכחי לחטא אדם. אך רומים ה׳ לבדו אינו מכריע אם לכל בעל חיים, חרק, מיקרואורגניזם וצמח לא הייתה שום צורה של מוות ביולוגי לפני אדם.

33. אפשר לחשוב על המוות בשלושה רבדים

ראשית, חטא אדם הביא מוות לאנושות, וזה הציר הברור ביותר. שנית, שיאו־יאנג מציע שסדר החטא, הקטרוג, המוות והשאול של היום לא התקיים קודם. שלישית, העדר מוחלט של מוות ביולוגי בכל הצומח והחי הוא מודל בריאה נוסף.

34. עץ החיים מוסיף מתח נוסף

אלוהים מנע מן האדם החוטא לאכול מן העץ ולחיות לעד. הדבר רומז שאין צורך להבין את אדם כבלתי־מת מטבעו; ייתכן שבני אדם חיו דרך קשר מתמשך לסדר החיים שאלוהים סיפק.

35. לכן עץ החיים הוא יותר מאמצעי להארכת ימים

הוא איננו רק עץ בריאות פלאי. הוא מזכיר שלברואים אין חיים עצמיים; החיים באים מאלוהים, וקיום נברא מתמשך בא מחיים בתוך סדר אספקתו.

36. אם לא היה מוות לפני עדן, מה בדבר מאובנים?

מודל חזק שבו בכל הבריאה לא היה מוות לפני אדם חייב להסביר את ריבוי מאובני בעלי החיים, השרידים והשכבות הקבורות כתיעוד שאחרי הנפילה. אי־אפשר להתעלם מן האתגר המדעי והכרונולוגי.

37. האם המבול או שינויי הארץ שאחרי בבל היו מעורבים?

שיאו־יאנג משער שמבול נח ושינויי הארץ החריפים שהוא קושר לבבל עשויים לתרום לקבורה, לשכבות ולריכוזי מאובנים. הדבר נוגע לגאולוגיה, לכרונולוגיה ולמודלי מבול; המאמר רק מסמן את השאלה ואינו טוען להוכחה מדעית.

38. השאלה החשובה יותר היא אם סדר המוות השתנה ביסודו אחרי אדם

גם בלי לתארך כל מאובן, אפשר לשאול אם מקומו של המוות בסדר האנושי השתנה ביסודו אחרי החטא. שיאו־יאנג סבור שהחטא לא רק קיצר חיים אלא פתח סדר משפטי של מוות, שאול וקטרוג.

39. כניסת המוות לעולם עשויה להיות גדולה משאנו מדמיינים

היא יותר מהפסקת פעימות הלב הראשונה. האנושות נכנסה לסדר חדש: החטא מספק עילה, השטן מקטרג, כוחות החושך מקבלים סמכות, השאול נעשה תחום המתים והמוות מושל בצאצאי אדם.

40. כאשר ישוע נכנס למוות, הכיוון התהפך

ישוע היה בלי חטא. המוות יכול היה להחזיק חוטאים אך לא הייתה לו עילה חוקית לכלוא לעד את בן־האדם החף מפשע. מעשי השליחים אומר שלא היה אפשר שיישאר מוחזק במוות; סדר המוות פגש חיים שאינו יכול לעבד.

41. תחיית ישוע היא יותר מאדם מת אחד שחזר לחיים

שיאו־יאנג רואה בכניסת ישוע למוות, באי־יכולת להחזיקו, בתחייתו ובהחזקת המפתחות את תחילת הפיכת כל סדר המוות בידי בן־האדם, לא נס בודד בלבד.

42. משיחיים עדיין מתים, אך המוות אינו בעליהם הסופי

מאמינים עדיין עשויים לחוות מוות גופני בעידן הזה. הבשורה אינה נותנת אלמוות גופני מיידי, אלא מכריזה שהמוות אינו יכול להיות האדון האחרון מפני שהמפתחות בידי ישוע הקם.

43. כאן ההצדקה באמונה עומדת איתנה

שיאו־יאנג רואה בניצחון המשיח על המוות ובהחזקת המפתחות ערובה לישועה. מי שמוצדק באמת באמונה ובוטח בישוע המשיח כמושיע היחיד נשען על פועלו שהושלם, לא על אי־חטא מוחלט או בגרות מרבית.

44. הישועה אינה סוף הבשלת החיים

ביטחון בישועה אינו מפסיק לימוד. הוא משחרר את השייכים למשיח מן הפחד להרוויח ישועה כדי לחיות את חיי המשיח וללמוד מנוחה אמיתית. אין לערבב הצדקה באמונה וישועה עם בגרות והתגברות.

45. ההתגלות אינה מסתיימת בכך שהאנושות מקבלת את המוות; המוות עצמו נעלם

המוות והשאול מושלכים לאגם האש בהתגלות כ׳, ובבריאה החדשה בפרק כ״א אין עוד מוות. תכלית אלוהים אינה קבלת המוות לעד אלא הסרתו.

46. המוות מעולם לא היה חבר נורמלי בעולם הנצחי

השמדתו, השלכתו לאגם האש והיעדרו מן הבריאה החדשה מראים שאיננו הכרחי למלכות הנצחית של אלוהים. הוא סדר שהותר זמנית בהיסטוריה שנפלה ויגיע לסופו.

47. הדבר מנסח מחדש את הטענה שאלמוות הוא קללה

ניצול, חרדה, עייפות, שחיתות ומאבק בלי סוף אכן מפחידים. אך חיי הנצח שמבטיח המקרא אינם הארכה אינסופית של העולם הזה.

48. הניגוד האמיתי אינו מוות או אלמוות אלא קללה או מנוחה

חיים בלי סוף בעבדות, בדידות, פחד, חטא ועוול יכולים להיות אומללות נצחית. חיים בתוך מנוחת היום השביעי, יובל, צדק, שיקום, הבריאה החדשה ושכינת אלוהים שונים לגמרי.

49. הקללה האמיתית אינה בהכרח חיים ארוכים מדי

הקללה היא חיים הלכודים לעד בסדר מקולקל. המוות איננו שחרור סופי; יש לטפל בסדר שנפל והופך חיים לבלתי ראויים להמשך.

50. הברכה האמיתית היא יותר מאי־מוות

היא כניסת החיים למנוחה שאלוהים ייעד לברואים: חירות, פעילות ועבודה נשארות, אך המוות, הפחד, הקוצים, הניצול, השחיתות והחטא אינם שולטים עוד.

51. לכן מנוחה נעשית מדד חשוב לבגרות

החיים עוברים משאלה כיצד לא למות בלבד אל בירור מדוע העולם מעוות ולימוד עול ישוע, עד שאין עוד טועים לראות את חריגת העולם שנפל כנורמליות של אלוהים.

52. בגרות אינה בריחה מן המציאות אלא הכרה מחודשת בה

משיחיים עדיין עובדים, פוגשים מערכות ונושאים אחריות, אך יודעים שהעידן אינו הגרסה הסופית. הם חיים בו בלי לקדשו, עובדים בלי להיבלע בעמל ופוגשים מוות בלי להכיר בו כאדון האחרון.

53. הקהילה אינה צריכה ללמד אנשים רק לסבול חריגה ביעילות רבה יותר

אם קהילות דורשות יותר מאמץ, עומס, שירות והקרבה בלי להוביל לדמות ישוע, לעולו ולמנוחתו, המאמינים רק מחליפים עול עולמי בעול דתי. קהילה בשלה עוזרת לזהות מחדש את הנורמלי של אלוהים.

54. ישוע אינו מצווה לשאת לעד את עול העולם

הוא אומר: קחו עליכם את עולי. מאמינים צריכים להבחין מה לשאת ומה להניח, מה נאמנות ומה שחיקה מוסדית, מה הקרבה אמיתית ומה קללה עטופה בשפה רוחנית.

55. השלכת המוות והשאול לאגם האש מכריזה שהסדר השגוי לא יישאר לעד

תכלית ההתגלות אינה הסתגלות למוות אלא דין המוות; לא קיום נצחי לצד השאול אלא מסירת מתיו וסיום השאול עצמו. זהו שיקום מקיף.

סיכום | מהי הקללה האמיתית ומהי הברכה האמיתית?

האנושות חיה זמן רב כל כך עם מוות, עבודת יתר, עוול ושחיתות — ואף קראה לעומסי מערכת קהילתית הקרבה לאדון — שהארכה אינסופית של העולם נשמעת כאלמוות נורא. ישוע אינו מלמד רק להחזיק מעמד; הוא מזמין למנוחה, לעולו וללימוד דרכו.

הקללה האמיתית אינה רק לחיות זמן רב, אלא להישאר לעד בסדר מקולקל. הברכה האמיתית אינה רק לא למות אלא להבשיל למנוחת אלוהים. חיים בשלים מבחינים בין עולם המוות לעולם החיים, ובין חריגה מוכרת לבין הנורמליות הטובה באמת של הבורא.