האם באמת אין חוקים ומוסדות בבריאה החדשה?

לקוראים יהודים ולמאמינים חדשים | כמה מושגי יסוד — אפשר לדלג

תנ״ך הוא השם היהודי לכתבי הקודש העבריים, המקבילים למה שהנוצרים מכנים הברית הישנה. הוא כולל את התורה, הנביאים והכתובים.

הבריאה החדשה היא העולם שלאחר החידוש הסופי של אלוהים, המתואר בהתגלות כא–כב. ירושלים החדשה, נהר החיים, עץ החיים, הגויים וכיסא אלוהים והשה מופיעים כולם בחזון הסיום הזה.

אלף השנים הן התקופה המתוארת בהתגלות כ, שבה המשיח והקדושים מולכים אלף שנה. נוצרים מפרשים אותה בדרכים שונות; מאמר זה מאמץ את המודל של שיאו־יאנג ורואה בה שלב מעבר חשוב לפני הבריאה החדשה.

‘המנצחים’ הוא כינוי החוזר בספר ההתגלות. שיאו־יאנג משתמש בו בעיקר לאנשים שחייהם הגיעו לבגרות עמוקה מאוד, שנשארים נאמנים לחלוטין לישוע גם בניסיון ויכולים לשאת באחריות לשלטון מלכות אלוהים.

יוחנן המטביל היה נביא יהודי שלפני שירותו הפומבי של ישוע קרא לעם לשוב בתשובה בירדן, הטביל והכריז על בוא המשיח. שאול השליח היה יהודי בקי בתנ״ך וקנאי למסורת האבות. בעבר רדף מאמינים בישוע, ולאחר מכן נעשה שליח מרכזי, ייסד קהילות מקומיות רבות וכתב איגרות רבות בברית החדשה.

א. הדבר המוזר ביותר בבריאה החדשה: לאן נעלמו המוסדות?

התגלות כא–כב אינה מתארת עולם של אנרכיה. יש בו כיסא אלוהים והשה, עיר קודש, גויים, מלכים, שערים, עבדי אלוהים, נהר החיים, עץ החיים, השתחוויה, שירות ושלטון. התגלות כב 5 אף אומר שהם ימלכו לעולמי עולמים.

ובכל זאת, הכתוב אינו מתאר את העולם הסופי כחברה מלאה בתי משפט, משטרה, זרמים, תקנוני קהילה, רועים ראשיים, ישיבות זקנים, מערכות חברות, כללי מעשר, חובת נוכחות ביום ראשון ומנגנונים דתיים מנהליים. גם המקדש, בית הכנסת ובניין הקהילה נעלמים; התגלות כא 22 אומר שאין היכל בעיר, כי יהוה אלוהים צבאות והשה הם היכלה.

המשכן, המקדש ומערכת הכהונה, שהיו חשובים כל כך מימי משה, אינם משתדרגים לבסוף למקדש סופי גדול יותר; אלוהים והשה עצמם נעשים להיכל.

ב. אין פירוש הדבר שבבריאה החדשה אין שום כללים

המקרא אינו אומר במפורש שבבריאה החדשה לא יהיה כל חוק. טוב ורע, קדושה, סמכות, שלטון וסדר עדיין קיימים שם. השאלה האמיתית היא אם העולם הבוגר הסופי עדיין יצטרך להישען על ריבוי כללים חיצוניים, מוסדות ופיקוח מן הסוג המוכר לנו כיום כדי לקיים חיים נכונים.

מי שאינו צריך להביט מדי יום בשלט ‘לא תרצח’ אינו חושב פתאום שרצח הוא דבר נכון; ייתכן שפשוט התבגר עד שאינו רוצה לרצוח כלל.

ג. בסוף, ייתכן שהתורה אינה ‘מובסת’ אלא נעשית לחיים

עשרת הדיברות אוסרים רצח, ניאוף, גניבה, עדות שקר וחמדה. אם בנצח אלוהים עדיין יצטרך להזכיר מדי יום לבני משפחתו הבוגרים שלא לרצוח, לגנוב או להפר ברית, הבעיה איננה שהחוק אינו מושלם דיו אלא שהמשפחה עדיין לא התבגרה.

לדעת שיאו־יאנג, ייתכן שהכיוון הסופי של המקרא אינו עוד ועוד כללים, אלא שרצון אלוהים נכתב יותר ויותר בתוך החיים. טוב ורע אינם נעלמים; פשוט אין עוד צורך במנגנון חיצוני גדול שיכריח אנשים לבחור בטוב.

ד. סדר בוגר באמת אינו העדר סדר

מיעוט מוסדות אינו מוכרח להיות בלבול. ככל שקבוצה פחות בוגרת, היא נזקקת בדרך כלל ליותר כללים, פיקוח, עונשים, אישורים, מדרגות סמכות וריסון חיצוני. ככל שהיא בוגרת יותר, היא מסוגלת יותר לחיות מתוך אמון, אחריות, הבחנה, אהבה וערכים פנימיים משותפים.

ילד בן שנתיים זקוק לכללים כמו לא לגעת בשקע, לא לרוץ לכביש ולא לקחת סכין. אם אדם בן שלושים וחמש עדיין זקוק להוריו שיתלו בכל יום שלטים ‘אל תכה את אמא’ ו‘אל תגנוב כסף מאבא’, איש לא ישבח את המערכת המשפחתית; ישאלו מה קרה לאדם הבוגר.

ה. מדוע אפוא היו בתורת משה כל כך הרבה מצוות?

בגן עדן לא היו ריבוי החוקים והמוסדות הדתיים שבאו עם משה. אלוהים נתן לאדם שליחות למשול, לעבוד ולשמור, ואילו האיסור המרכזי היה אחד בלבד: לא לאכול מעץ הדעת טוב ורע. אדם לא שמר אפילו את המצווה היחידה הזאת. ייתכן שהדבר הראשון שנחשף אינו שהאנושות זקוקה לעוד ועוד חוקים, אלא שבני האדם הראשונים עדיין לא היו בוגרים.

אילו ריבוי חוק חיצוני היה רצונו הנצחי והעליון של אלוהים לאנושות, הבריאה הראשונה שעליה הכריז שהיא טובה מאוד הייתה אמורה לכלול כבר קובץ חוקים שלם. לא כך היה. תורת משה אכן ניתנה לישראל מפי אלוהים ביד משה, אך אין פירוש הדבר שכל מוסדותיה הם הצורה הסופית של עולם הנצח.

כשישוע דיבר על גירושין, הוא אמר שמשה התיר הסדרים מסוימים בגלל קושי לבם, אך מראשית לא היה כך. מכאן שמערכת שאלוהים מתיר, מסדיר ואף מצווה בשלב מסוים אינה בהכרח אידאל הבריאה הסופי; יש מוסדות הנחוצים דווקא מפני שבני האדם עדיין לא הבשילו.

ו. התורה דומה לבית ספר יסודי

באיגרת אל הגלטים שאול מתאר את התורה כאומן או משגיח המוביל עד בוא המשיח. שיאו־יאנג רואה את כל ההיסטוריה המקראית כדרך של התבגרות הדרגתית: בראשית דומה לגן ילדים, תורת משה לבית ספר יסודי, תקופת הברית החדשה והקהילה לתיכון, אלף השנים ללימודים בחוץ לארץ ולהתמחות, והבריאה החדשה לחיים בוגרים אחרי סיום הלימודים.

גן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון אינם רעים. הבעיה היא להיות בן שלושים וחמש ולהתעקש שכללי בית הספר היסודי הם צורת החיים העליונה.

ז. מדוע אלף השנים עדיין זקוקות לשלטון?

באלף השנים המשיח והמנצחים עדיין מולכים, ויש גויים ושלטון. לאחר אלף השנים השטן משתחרר ושוב מתעה את הגויים; הדבר מראה שאלף השנים עדיין אינן המצב הסופי שבו הסיפור הושלם. לפי המודל של שיאו־יאנג, זהו שלב המעבר הגדול האחרון.

ח. לרוב עמו של אלוהים, אלף השנים דומות ל‘לימודים בחוץ לארץ’

לעם היהודי יש התנ״ך ולנוצרים הברית הישנה והברית החדשה; ובכל זאת, אותו מקרא יוצר זרמים, תאולוגיות, תפיסות אחרית ימים, מערכות קהילתיות ופרשנויות סותרות. עצם החזקת המקרא אינה שווה להבנה מלאה של אלוהים.

אם ישוע ימלוך בגלוי, רבים ילמדו מחדש לראשונה תחת שלטונו ולא באמצעות זרמים, סמינרים, בימות דרשה, מסורות קהילתיות ופירושים מיד שנייה. לכן אלף השנים עשויות להידמות ללימודים בחוץ לארץ או למכינה.

ט. למנצחים בוגרים, אלף השנים דומות יותר ל‘התמחות’

ספר ההתגלות קושר בין ניצחון לבין מלוכה עם המשיח. לאנשים בוגרים מאוד, אלף השנים אינן רק לימודים אלא גם התחלה של נשיאת סמכות. ידיעת צדק אינה זהה לשלטון צודק בפועל; ידיעת המצווה לאהוב אינה זהה להישארות הוגנת בתוך עמים, תרבויות, אינטרסים ועימותים. לכן אלף השנים יכולות להיות גם לימודים וגם התמחות.

י. הבריאה החדשה היא ה‘סיום’ האמיתי

בהתגלות כא–כב השטן אינו מופיע עוד, המוות והקללה נעלמים, אלוהים שוכן עם בני האדם, עבדיו רואים את פניו, שמו על מצחם והם מולכים לעולמי עולמים. אין זה נראה כעולם הזקוק לעוד כללים כדי לשלוט בכולם, אלא כעם שהתבגר דיו לשאת חירות ושלטון נצחיים.

הבריאה החדשה דומה גם לשיבה לעדן. בראשית המקרא יש עץ חיים, נהר ואלוהים עם האדם; בסופו שוב יש עץ חיים, נהר חיים ואלוהים השוכן עם בני האדם. עדן לא היה מוצר פגום; הבעיה הייתה שיורשיו הראשונים עדיין לא היו בוגרים. ההבדל הגדול בין עדן לבריאה החדשה אינו שאלוהים המציא מערכת מושלמת יותר, אלא שיורשי העולם סוף סוף הבשילו.

גם ירושלים החדשה אינה נראית כעיר הטכנולוגית האולטימטיבית. הכתוב מתמקד בזהב, אבנים יקרות, פנינים, שנים־עשר שערים, שנים־עשר יסודות ושמות השליחים ושבטי ישראל. היא דומה יותר לגלעד נצחי המעיד שאלוהים זכה במשפחה בוגרת שנשארה נאמנה לו דרך חירות, היסטוריה, ניסיונות ובחירה. הבריאה החדשה אינה העולם בעל המוסדות המושלמים ביותר, אלא העולם בעל החיים הבוגרים ביותר.

יא. אם היעד הוא חיים בוגרים, יש לחשוב מחדש על תפקיד הקהילה

לקהילה יכולים להיות מוסדות: אסיפות זקוקות לזמנים, כספים לניהול, ילדים להגנה, והוראה ומנהיגות לארגון. הבעיה איננה עצם המוסדות, אלא אם הם כלים המסייעים לאדם להתבגר או אדונים המשאירים אותו תלוי לעולם.

האם הקהילה כיום מכניסה מאמין חדש, מאמין של חמש או עשרים שנה ואדם שכבר מסוגל להבחין, לשאת אחריות ולרעות אחרים תחת אותה אסיפה קבועה, בימה, תשובות, תהליכים ומרכז סמכות — כאילו כל המבוגרים נשארו בבית ספר לילדים? אם בוגרים עדיין נחשבים תלמידים המחכים מדי שבוע לתשובת המורה, ייתכן שהקהילה אינה מטפחת בגרות אלא משמרת את כולם כתלמידים לנוחות הניהול.

קהילה בריאה מכירה בכך שרמות שונות של בגרות זקוקות להגנה, הוראה, חירות ואחריות שונות. מה שקל ביותר לנהל אינו בהכרח מה שמצמיח בגרות בצורה הטובה ביותר.

יב. הקהילה עלולה רק להחליף את ‘תורת משה’ ב‘חוקי קהילה’

נוצרים אומרים שאינם תחת תורת משה, אך עלולים ליצור כללים חדשים: חובה להתאסף ביום ראשון, כמה לתת, מי רשאי להטביל, לדרוש או לנהל את סעודת האדון, לאיזה מנהיג לדווח ובאילו פעילויות להשתתף.

לוחות סיני מוחלפים בתקנון קהילתי, מעמד הכוהנים באנשי דת מודרניים וכללי שבת בכללי יום ראשון. אם היגיון השלטון אינו משתנה, האם בני האדם באמת נכנסו לבגרות הברית החדשה?

יג. ‘מועיל’ אינו שווה ל‘מצוות אלוהים הנצחית’

אסיפות יום ראשון, נתינה קבועה, רועה ראשי, טבילה בידי משרת מסוים וציון חג המולד יכולים להיות מועילים, יעילים ומסודרים; אך משום כך הם אינם נעשים לחוק שבת חדש, לציווי על אחוז קבוע, למשרה נצחית שאין בלתה, לזכות בלעדית של אנשי דת או לליבת האמונה.

ההבחנה הבסיסית היא שמועילות אינה האמת עצמה, ומה שמקיים סדר אינו בהכרח דרישה של אלוהים לכל הדורות.

יד. שאול ידע ש‘מצוות האדון’ ו‘שיקול השליח’ אינם אותו דבר

בקורינתים א ז שאול אומר לעתים במפורש שהאדון מצווה, ובמקומות אחרים אומר שאין לו מצווה ישירה מן האדון ולכן הוא מציע שיקול דעת. אין בכך שלילת סמכות השליח; אפילו שאול לא ערבב את מצוותו הישירה של ישוע, שיקול דעת שליחי לפי הבשורה וסידור מעשי בקהילה מקומית לרמה אחת.

הוא מל את טימותיאוס בגלל ההקשר היהודי, אך סירב שטיטוס יימול מתוך לחץ. בקורינתים א ט התאים את עצמו לקהלים שונים ובה בעת נשאר תחת תורת המשיח. האמת לא השתנתה, אך דרך מעשית מסוימת אינה האמת עצמה.

כלליו של שאול דומים לקביים המסייעים למאמינים לא בוגרים ללכת. קביים חשובים כשהרגליים חלשות, אך מטרתם אינה לגרום לאדם לפחד ללכת בעצמו כל חייו. מה שאינו משתנה הוא המשיח, האהבה, הקדושה, האמת והבנייה ההדדית שהדרכים משרתות — לא כל שיטת פעולה.

טו. הקהילה שאליה פנה שאול הייתה בלתי בוגרת מאוד

בקהילת קורינתוס היו מחנות, קנאה, תביעות משפטיות, זנות, אי־סדר בסעודת האדון, תחרות על מתנות רוחניות ומהומה באסיפות. שאול אמר בבירור שהם עדיין תינוקות. קבוצה כזאת זקוקה כמובן לסדר באסיפה, הנחיות למתנות, כישורי מנהיגים, דאגה, כספים ומשמעת.

אך השאלה אם כל הקביים ששאול נתן לריפוי קהילה לא בוגרת צריכים להיצק מחדש בידי הדורות הבאים כלוחות אבן נצחיים היא שאלה אחרת.

טז. מטרת המוסד צריכה להיות שיום אחד יהיה אפשר להישען עליו פחות

אם התלמיד המוצלח ביותר בבית ספר עדיין מבקש רשות מן המורה מדי יום ארבעים שנה לאחר סיום לימודיו, קשה לקרוא לבית הספר הצלחה. חינוך תקין מכיר בהבדלי גיל, יכולת, רקע ובגרות ומשתמש בדרכי הוראה שונות.

אם קהילה מכניסה מאמין חדש, מאמינים של עשר או שלושים שנה, קורא מתחיל בכתובים ואדם שכבר יכול ללמד אל אותה בימת יום ראשון, תהליך קבוע, מערכת תשובות ודגם רעייה, עליה לשאול אם הדבר נועד לבנייה או לנוחות ניהולית.

הוכחת הצלחתו של מוסד אינה שהמאמינים אינם מסוגלים יותר ויותר לחיות בלעדיו, אלא שהם מסוגלים יותר ויותר להבחין, לשאת אחריות, לאהוב, לשרת ולחיות במשיח. כשהרגליים מסוגלות ללכת, גם המוסד צריך להיות מוכן לאפשר לאדם להניח את הקביים.

יז. יוחנן המטביל עשה דבר שקשה למנהיגים רבים: הוא נתן לאנשים לעזוב אותו

ליוחנן המטביל היו תלמידים והשפעה, ואנשים תהו אם הוא המשיח. במונחי ארגון מודרני, זה נראה כשירות הצומח במהירות. אך כשישוע הופיע, יוחנן לא נאחז בקהל ובתלמידים. הוא הצביע על ישוע ואמר: ‘הנה שה האלוהים’, והתלמידים החלו ללכת אחרי ישוע.

יח. בעיני יוחנן המטביל, עזיבת התלמידים לא הייתה ‘כישלון השירות’

כשאנשים שטופחו בידי מנהיג מודרני עוברים למקום אחר, הדבר נתפס לעתים כהצטמקות השירות. אך יוחנן לא שאל כמה אנשים ממשיכים ללכת אחריו, אלא אם מצאו את מי שבאמת ראוי ללכת אחריו. הוא אמר: ‘הוא ילך ויגדל ואני אחסר.’ מנהיג בוגר אינו נבהל כשאחרים זקוקים לו פחות ופחות.

יט. שאול לא הפך קהילות מקומיות לרכושו הפרטי

שאול ייסד קהילות רבות, אך בדרך כלל לא נשאר במקום אחד לעולם כמרכז שאין לו תחליף. הוא שהה בקורינתוס כשנה וחצי ובאפסוס כשנתיים או שלוש. הוא כתב איגרות, שלח עמיתים, מינה מנהיגים, עודד, תיקן ובכה — ולבסוף בכל זאת עזב. הקהילות לא היו רכושו הפרטי של שאול אלא של ישוע המשיח.

כ. הצלחתו האמיתית של שאול לא הייתה לגרום לכל הקהילות להזדקק לו לעולם

אילו היה שאול חייב להישאר ארבעים שנה לאחר ייסוד קהילת קורינתוס משום שבלעדיו היא הייתה קורסת, האם הדבר היה מוכיח עד כמה שאול חשוב — או שהקהילה מעולם לא גדלה? שליח מלמד, מתקן ומשאיר עקרונות, אך לבסוף עליו לשחרר. המטרה אינה ליצור תלויים לכל החיים אלא לבנות קהילה השייכת לישוע.

כא. לבסוף, אפשר להביט בישוע עצמו

ישוע לא היה רועה ראשי מודרני, ואין להשוות את זהותו לזו של רועה רגיל. ובכל זאת, הוא הנהיג את תלמידיו בפומבי כשלוש עד שלוש וחצי שנים; הוא לא הקדיש ארבעים שנה כדי להפוך את השליחים לאנשים שאינם מסוגלים לפעול בלי נוכחותו הגופנית. הוא לימד, תיקן, שלח, אפשר כישלון, לימד שוב ולבסוף עלה השמימה.

כב. ישוע אף היה מוכן לעזוב

אם למישהו הייתה הזכות לומר ‘אינכם יכולים לצאת מניהולי הישיר’, היה זה בן האלוהים היחיד. ובכל זאת, ישוע לא ישב בגופו בירושלים לעולם כדי לנהל את ישיבות התלמידים. הוא עזב ושלח את רוח הקודש הבלתי נראית, וכך אפשר לתלמידים להחליט, לשאת אחריות, לבשר, לבנות קהילות, לטפל בעימותים ולעמוד ברדיפות.

לאחר מכן אלוהים גם לא הדריך כל צעד באופן נראה ובתדירות המוכרת מראשית בראשית. אין פירוש הדבר שאלוהים התרחק. ייתכן שהאנושות עברה מגן ילדים רוחני, דרך בית הספר היסודי של תורת משה, אל התיכון של הברית החדשה: ללמוד להבין את רצון אלוהים, להבחין ברוח, לשאת באחריות לבחירות ולהישאר נאמנים למשיח גם כשאלוהים אינו עומד לידם באופן נראה.

ישוע לא נטש את התלמידים, אך גם לא הגדיר בגרות כתלות נצחית בנוכחותו הגופנית כדי שיחליט הכול במקומם. עליית ישוע וביאת רוח הקודש מסמנות שאלוהים החל לדרוש מעמו לגדול באמת.

כג. מה הבעיה כשרועה משרת אותה קהילה במשך עשרות שנים?

שירות ארוך של רועה לאותה קבוצה אינו חטא כשלעצמו, ויכול לנבוע מנאמנות, צורך או קריאה. הבעיה איננה שכל תקופה העולה על שלוש וחצי שנים שגויה, אלא אם הרועה מסוגל לשחרר. אם לאחר עשרות שנות רעייה הוא עדיין מאמין שהקהילה תסתיים כשיעזוב, יש לשאול אם הקהילה באמת אינה יכולה בלעדיו או שהוא מעולם לא טיפח אותה עד שתוכל לעמוד בלעדיו.

כד. ‘אם אעזוב, הקהילה תקרוס’ אינו בהכרח דבר להתגאות בו

מנהיג עשוי לראות ב‘בלעדיי שום דבר לא יצליח’ תחושת אחריות, אך זו יכולה להיות גם תעודה חמורה מאוד. אם לאחר שלושים שנות רעייה הקבוצה עדיין אינה יכולה להבחין, לשאת אחריות, ללמד או לעמוד בעצמה לפני אלוהים, וקורסת ברגע שהמנהיג עוזב — מה בדיוק הצמיחו שלושים השנים?

כה. ומה אם היא באמת קורסת?

אם קהילה באמת קורסת לאחר עזיבת הרועה, הדבר עשוי לחשוף שהמבנה נשען יתר על המידה על כריזמה, דרשות, קשרים, שליטה ומוניטין של אדם אחד. רועה בריא אינו מקווה לומר ‘בלעדיי אתם גמורים’, אלא ‘גם כשאינני כאן, אתם עדיין יודעים ללכת אחרי ישוע.’

כו. הורים מצליחים באמת אינם רוצים שילדיהם לעולם לא יוכלו לעזוב אותם

כשהילדים קטנים, ההורים מחליטים במקומם, מציבים גבולות, מארגנים את החיים ומטפלים בסכנות. אך המטרה הרגילה אינה לגדל אדם בן ארבעים שאינו מסוגל לחיות בלי הוריו, אלא אדם שיכול לעבוד, לבחור, לשאת בתוצאות, לדאוג לאחרים ולהקים משפחה. האהבה נשארת, אך היחסים עוברים משליטה וטיפול לאהבה בוגרת ולאמון.

כז. גם החיים הרוחניים יכולים להצמיח ‘תינוקות מבוגרים’

אדם יכול להאמין עשרות שנים, להכיר היטב מתי עומדים ויושבים, כיצד מתפללים ונותנים, תארי רועים ומונחים משיחיים; אך כשנדרשת הכרעה אמיתית, הוא עדיין מסוגל רק לשאול: ‘הרועה אומר שמותר? הקהילה מאשרת? מה חושב המנהיג?’ האם זו בגרות, או מיומנות גבוהה מאוד בלהיות מנוהל?

כח. גם ציות עלול להיות מובן שלא כהלכה

בגרות אינה מרד או סירוב לשמוע לאיש. אדם בוגר עדיין יכול לכבד רועים, לקבל עצה, להתאסף, לשרת ולשמור על סדר סביר. ההבדל הוא שכאשר המוסד נעלם, הוא עדיין יודע כיצד ללכת אחרי ישוע.

אדם בוגר יכול לשמוע למנהיג בלי להפוך אותו למשיח, להשתמש במוסד בלי להפוך אותו לחיים, ולהישאר בקהילה בלי שאם יעזוב בניין, זרם או רועה כבר לא יֵדע היכן אלוהים.

כט. האיגרת אל העברים כבר מזהירה מפני ‘אמונה ארוכה ללא גדילה’

האיגרת אל העברים גוערת באנשים שמבחינת הזמן כבר היו אמורים ללמד אחרים, אך עדיין נזקקו ללמוד מחדש את היסודות; היא משתמשת בחלב ובמזון מוצק כדי לתאר הבדלי בגרות. משך הזמן מאז האמונה אינו שווה לבגרות. מוסד שנעשה בו שימוש שגוי אף עלול לאפשר לאדם לא לגדול לעולם.

ל. זהו הפיתוי הגדול ביותר של מוסדות הקהילה

בראשיתו המוסד משרת את החיים, אך בהמשך החיים עלולים לשרת את המוסד. הרועה מתחיל בכך שהוא עוזר למאמינים ללכת אחרי ישוע, אך אחר כך המאמינים עלולים להתקיים כדי לקיים את שירותו. האסיפה מתחילה בבניית החיים, אך אחר כך הרוחניות נמדדת בנוכחות. הנתינה מתחילה באהבה ובחירות, אך אחר כך משרתת את כספי הארגון. המנהיג מתחיל כמשרת, אך אחר כך הקבוצה משמרת את מעמדו.

זו הסיבה שאסור לקדש מוסדות.

לא. המוסד הטוב ביותר יודע שיום אחד חשיבותו תפחת

מטרת בית ספר מצליח היא שהתלמידים יסיימו; בית חולים מצליח אינו מקווה שהמטופלים יישארו מאושפזים לעולם; הורים מצליחים אינם מקווים שהילדים לעולם לא יעזבו את הבית. גם קהילה בריאה אינה צריכה לראות ב‘המאמינים תמיד זקוקים לנו’ את המדד העליון.

עליה לטפח אנשים שיכולים להבחין, לשרת, לשאת אחריות, להנהיג אחרים ולהישאר נאמנים לישוע גם כשאין מוסד המשגיח עליהם.

לב. מהו אפוא יעד ה‘בגרות’?

בגרות אינה חוסר יכולת לחטוא, אובדן חירות או הפיכה למכונה שיכולה לבחור רק בתשובה הנכונה. היא בחירה באהבה גם כשיש חירות, יושר כשאיש אינו משגיח, הימנעות מפגיעה בלי איום חוקי, שירות גם כשיש סמכות, ונאמנות גם כשאפשר לבגוד. אדם כזה מתאים באמת לעולם הנצח.

לג. הדבר מסביר גם מדוע ‘עוד חוקים’ אינם התשובה העליונה לביטחון נצחי

אם הנצח בטוח רק מפני שכולם נעולים, הבחירה בוטלה ואפשרות הטעות נמחקה בתכנות, זהו ביטחון מכני. אך המקרא מתאר יחסים כאב וילדים, חתן וכלה, מלך ועבדים נאמנים, ואלוהים ועמו. ערכם של כל היחסים האלה כרוך באהבה, נאמנות ובחירה אמיתיות.

לד. הבריאה החדשה היא ‘משפחה גדולה ובוגרת’

אלוהים שוכן בקרב בני האדם ומוחה את הדמעות. מי החיים יוצאים מכיסא אלוהים והשה, ועץ החיים מספק חיים. עבדיו משרתים אותו, רואים את פניו, שמו על מצחם והם מולכים לעולם. אין זה הכלא בעל הניהול המחמיר ביותר או הקהילה בעלת התקנון הארוך ביותר, אלא אלוהים שסוף סוף זכה במשפחה בוגרת.

לה. משפחה בוגרת אינה משפחה ללא אב

העובדה שהבריאה החדשה אינה נשענת על ריבוי מוסדות אינה אומרת שאלוהים חדל למלוך; כיסא אלוהים והשה עדיין שם. הסמכות לא נעלמה, אלא שאין עוד צורך במנגנון חיצוני עצום כדי לקיים נאמנות. ילדים בוגרים אינם דוחים את האב; מפני שהם באמת מכירים אותו, הם אוהבים אותו בחירות.

לו. וגם לא כולם נעשים זהים לחלוטין

בבריאה החדשה עדיין יש גויים, מלכים, עבדים, עיר קודש וחיי הגויים מחוצה לה. לפחות לפי פשט הטקסט, לא כל ההבדלים נעלמים. בגרות אינה אובדן הייחוד, התפקיד, האחריות והשלטון, אלא הבדלים שאינם זקוקים למאבק כדי להתקיים, סמכות שאינה זקוקה לשליטה כדי להוכיח את עצמה, וחירות שאינה זקוקה לחטא כדי להוכיח את עצמה.

לז. לכן אלף השנים נעשות לגשר החשוב האחרון לפני הבריאה החדשה

האנושות כיום רגילה למדינה, חוק, הון, דת, זרמים, חברות, מעמדות, מנהל ומרכזי כוח. גם נוצרים נוטים לדמיין את מלכות אלוהים כמוסד מושלם יותר. ייתכן שאלף השנים הן שלב של לימוד מחדש: לא בניית אימפריה דתית חזקה יותר, אלא לימוד תחת מלכות המשיח כיצד פועלים חיים בוגרים.

לח. תקופת הקהילה אינה צריכה לראות בעצמה את הגרסה הסופית של מלכות אלוהים

אלפיים שנות סמינרים, זרמים, תקנות, ליטורגיות, תאולוגיה ומוסדות משיחיים הניבו דברים יקרי ערך רבים, אך עדיין אינם הגרסה המושלמת של מלכות אלוהים. אם משה לא יכול היה לראות במערכת סיני את היעד הנצחי, גם הקהילה אינה צריכה להפוך זרמים, מערכת רועה ראשי, דפוסי אסיפה, מסגרות תאולוגיות וצורות השתחוויה לתבנית נצחית.

לט. הקהילה אינה היעד

הקהילה חשובה, אך חשוב אינו שווה לסופי. תורת משה, המשכן והמקדש היו חשובים, ובכל זאת בסוף ספר ההתגלות נאמר שאין היכל בעיר. אם אפילו המקדש משלים יום אחד את שליחותו, אין למוסדות הקהילה כיום סיבה להניח שעליהם להתקיים לנצח.

מ. בסוף נשאר רק אחד במרכז האמיתי

עשרת הדיברות, רועים ומוסדות הקהילה יכולים להיות חשובים ומועילים, אך אף אחד מהם אינו המרכז. משה, המוסדות, הקהילה, הרועים, הזרמים ואפילו ירושלים החדשה עצמה אינם המרכז; במרכז החזון האחרון בהתגלות עדיין עומדים אלוהים והשה.

מא. ישוע המשיח לבדו

מאמר זה אינו יוצר סיסמה חדשה שלפיה רק חיים ללא מוסדות הם רוחניים. יש להשתמש במוסדות כשצריך ולהניחם כשאין בהם צורך. כאשר קהילות, רועים ומסורות עוזרים לאדם, ראוי להשתמש בהם, לכבדם וללמוד מהם.

אך כולם קביים וכלים המסייעים לאדם ללכת אל ישוע; ישוע אינו קיים כדי להעניק גושפנקה למוסדות.

סיכום | אלוהים אינו משלים בסוף את המוסד, אלא את החיים

מבראשית למשה, ממשה לישוע, מתקופת הקהילה לאלף השנים ומשם אל הבריאה החדשה, הסיפור המקראי אינו רק שאלוהים נותן מוסדות טובים יותר. הוא דומה יותר לאלוהים המוביל את האדם שוב ושוב אל בגרות. תינוק זקוק להגנה, תלמיד יסודי לכללים, נער לומד להבחין ומבוגר נושא אחריות. בני משפחה בוגרים אינם זקוקים להורים שישגיחו עליהם מדי יום בעזרת ספר חוקים רק כדי לדעת שלא לפגוע במשפחה.

אלוהים אינו מבקש בסוף קבוצה של תינוקות רוחניים מבוגרים המיומנים בשמירת מערכות דתיות, אלא בני משפחה בוגרים שמכירים אותו, אוהבים אותו בחירות, מוכנים לאהוב אחרים, מסוגלים לשאת סמכות ונשארים נאמנים גם כשאיש אינו משגיח.

יוחנן המטביל הסכים שתלמידיו יעזבו אותו, שאול היה מוכן לעזוב לאחר שייסד קהילות, וגם ישוע, לאחר שהנהיג את תלמידיו כמה שנים, אפשר להם לשאת את השליחות. מנהיג השייך לאלוהים אינו מוכיח ‘לעולם אינכם יכולים בלעדיי’, אלא יכול יום אחד לומר בביטחון: ‘גם כשאינני לצדכם, אתם עדיין יודעים ללכת אחרי ישוע.’

העולם האחרון בהתגלות שקט וחופשי אך מסודר, לא מפני שאלוהים כתב את ספר החוקים העבה ביותר ביקום, אלא מפני שסוף סוף זכה במשפחה בוגרת. הבריאה החדשה אינה העולם בעל המוסדות המושלמים ביותר, אלא בעל החיים הבוגרים ביותר; המרכז אינו החוק, המוסד, הקהילה או הרועה, אלא ישוע המשיח לבדו.