אם איש אינו רוצה להזיק, האם הכללים נעלמים או נעשים לחיים פנימיים?

אם איש אינו רוצה להזיק, האם הכללים נעלמים או נעשים לחיים פנימיים?

כללים נעשים ברורים כאשר יחסים בסכנה. לא תרצח מגן על החיים, לא תגנוב על הרכוש ולא תענה עד שקר על האמת והמשפט. אילו כולם אהבו טבעית את הזולת, אולי לא היה צורך לחזור על איסורים רבים, אך לא מפני שהיו מיותרים.

בראשית א׳ מציג סדר וטוב לפני מסירת הממשל לאדם. סדר אינו רק תגובה לחטא: לבריאה כבר יש גבולות, זמנים, תפקידים ויחסים. החטא מעוות אותם ודורש ריסון חיצוני נוסף כדי שהחזק לא יקרא להרס האחר חירות.

השאלה איננה רק אם בבריאה החדשה יהיו סעיפים, אלא אם הטוב שעליו החוק הגן יישאר. חיים, אמת, נאמנות, צדק ואהבה אינם מתיישנים. איסור חיצוני עשוי להיעלם מפני שהחיים רוצים בטוב, לא מפני שטוב ורע נעלמו.

ירמיהו מבטיח תורה בלב, ויחזקאל לב ורוח חדשים המאפשרים ציות. הפנמה אינה ׳מה שמרגיש נכון׳; התשוקה עצמה מתפייסת עם טוב אלוהים. הרוח מרפאת את הלב שקורא לעבירה חירות.

ישוע מכניס את המצווה פנימה: רצח פוגש כעס ובוז, ניאוף פוגש תשוקה רכושנית ואהבת הרֵע נמשכת אל האויב. פחות כללים חיצוניים אינם עולם מוסרי קל יותר אלא חיים שבוחרים אהבה בלי מעקב.

ההתגלות אומרת שלירושלים החדשה אין מקדש כי אלוהים והשה הם היכלה; השערים פתוחים והקללה איננה. התמונות משנות עמוקות איום ותיווך, אך הכתוב אינו מספק חוקה ואינו אומר שכל שירות, סדר או ממשל נעלם.

שיאו־יאנג מציע שמוסדות כפייה מוכרים אולי לא יידרשו מפני שהחיים הבשילו. זהו מודל כיווני ולא מפה מוסדית מפורשת. ׳אין סדר כלל׳ אף יתנגש בתמונות הכס, העיר, העמים והשירות.

התרגול בהווה אינו להעמיד פנים שאיננו זקוקים לכללים. הוא מאפשר למעקה החיצוני להיעשות אהבה פנימית: לשמור הבטחה בלי פחד מחשיפה, לכבד גבול בלי פחד מעונש ולחלוק בלי לנהל תדמית.

אם תכלית התורה היא אהבה, האהבה לא תזלזל באנשים שהתורה הגנה עליהם. תקוות הבריאה החדשה אינה בריחה מאחריות אלא ציפייה לאמת, צדק ואהבה שאינם מוחזקים בפחד. כל בחירה חופשית ונאמנה נותנת מעט מן העתיד כבר עכשיו.