אם החוק השלים את עבודתו, האם הוא משאיר ריק או חיים האוהבים את הטוב?

אם החוק השלים את עבודתו, האם הוא משאיר ריק או חיים האוהבים את הטוב?

קל לדמיין חוק כגדר זמנית: כאשר תוסר הגדר, החירות תהיה לעשות כל מה שמתחשק. אך מצוות המקרא מגינות פעמים רבות על בני אדם ויחסים ממשיים. לא תרצח מגן על החיים, לא תגנוב על רכוש הזולת ולא תענה עד שקר על האמת והמשפט. גם אם יום אחד לא יהיה צורך לחזור על האיסורים, הטוב שעליו הגנו לא ייעלם.

בראשית א׳ מציג כיוון, קצב, גבולות וסדר עוד לפני כניסת החטא. האור והחושך נבדלים, הים והיבשה מקבלים מקום, בעלי החיים פרים למיניהם והאדם מקבל אחריות למשול תחת אלוהים. כפייה, ענישה ומוסדות הגנה אולי התרבו בגלל החטא, אך יחסים ראויים בבריאה היו חלק מן הטוב מלכתחילה.

גם התורה אינה קובץ משפטי קר. היא קושרת עבודת אלוהים, ארץ, משפחה, עני, גר, שבת וזיכרון קהילתי. נוצרים שמזלזלים בכל התורה מפני שאינה מצדיקה מערבבים שתי טענות: התורה אינה יכולה לגאול חוטאים, אך היא עדיין מעידה על קדושת אלוהים, צדקו ורחמיו.

הצדקה באמונה חייבת להישאר במרכז. האדם אינו מתקבל אצל אלוהים לאחר שקיבל ציון מספיק בשמירת כללים, אלא מוצדק בחסד המשיח באמצעות האמונה. אך קבלה חינם אינה רשות להפסיק לגדול. הרוח יוצרת במתקבלים אהבה, שמחה, שלום, סבלנות וריסון עצמי, והציות עובר בהדרגה מפחד מעונש לאהבת אלוהים והזולת.

הברית החדשה בירמיהו אינה משליכה את תורת אלוהים אלא כותבת אותה בלב. אין פירוש הדבר שכל תחושת בטן של מאמין אמינה, או שהוראה, קהילה ותוכחה מיותרות. הלב עדיין יכול להטעות, ולכן יש לבחון התחדשות פנימית בכתובים, ביחסים ממשיים ובפרי החיים. בגרות אינה הופכת את הרגש הפרטי לחוק חדש.

שיאו־יאנג מציע עוד שהשמים החדשים והארץ החדשה עשויים להיות כבית בוגר: אין עוד צורך בכללים מגוננים רבים מפני שהחיים אוהבים באמת את הטוב. ההתגלות עדיין מתארת כיסא, עיר, עמים, מלכים, עבדים, נהר חיים ועבודת אלוהים. אין בה מפת מוסדות מלאה ואין בה אמירה שכל תפקיד וסדר נעלמים, ולכן ההצעה נשארת הגות זהירה.

כיום אנחנו עדיין זקוקים לגבולות חיצוניים. ילדים צריכים מעקות, קהילות צריכות שקיפות כספית, כוח צריך אחריות ופצועים צריכים הליכים בטוחים. שימוש ב׳בגרות׳ כדי לדחות כללים נותן לעיתים קרובות מרחב נוסף לחזקים. אדם בוגר אינו מפחד מבדיקה ראויה ואינו מקדש מוסדות; הוא שואל אם הכלי עדיין מגן על חיים, אמת ואהבה.

אפשר להתחיל בכלל מוכר אחד. אל תשאלו רק ׳האם מותר לי לחצות את הקו?׳ אלא גם ׳על מי הגבול הזה מגן?׳ כאשר רואים את הזולת, המשפחה, הקהילה ואת החיים שלנו, הציות נעשה יותר מהימנעות מעונש. תכלית החוק אינה ריק מוסרי אלא כניסת טוב אלוהים אל הרצון, כך שהחירות אינה מוכיחה את עצמה בפגיעה.

בגרות היא עדיין דרך בחסד ולא פרויקט חדש של ישועה עצמית. אנחנו נכשלים, זקוקים לסליחה וצריכים ללמוד שוב. היום דרישה חיצונית אחת יכולה להיכנס פנימה: להיות ישרים לא רק כשמביטים בנו, לשמור הבטחה לא רק מפחד מתוצאה, וללמוד לאהוב את מה שהמשיח אוהב מפני שכבר קיבל אותנו.