מדוע התקווה המשיחית פוגשת מוות ותחייה?

מדוע התקווה המשיחית פוגשת מוות ותחייה?

תקווה משיחית פונה בדרך כלל לחיים, צדק, שיקום ישראל ושלום בין העמים. משום כך, ישוע שהוצא להורג בידי רומא בעוד מלחמה ומוות עדיין שולטים יכול להיראות לקורא יהודי כמועמד שנכשל. נוצרים אינם צריכים לבטל את השאלה כעקשנות או להשיב ״צריך רק אמונה״. אם העדות הנוצרית אמת, עליה להתמודד עם השאלה מדוע הצלב אינו סוף הסיפור.

התשובה הקדומה של הברית החדשה אינה שינוי סמלי של כישלון. היא מעלה טענה שאפשר להאמין בה או לדחותה: אלוהים הקים את ישוע מן המתים. התלמידים המשיכו לקרוא לו משיח לאחר מותו לא רק מתוך אהבה לזכר מורה, אלא מפני שאמרו שנעשו עדים לתחייתו. בלי תחייה קשה לקרוא את הצלב כמשהו אחר מלבד תבוסת התנועה.

האם התנ״ך אומר מראש ובבהירות שהמשיח חייב למות ולקום? אין לפשט את התשובה. ישעיהו נ״ב 13–נ״ג 12 מתאר עבד שסובל, נכרת ונקבר, אך גם רואה זרע, מאריך ימים ונישא. נוצרים קוראים את התמונה אל ישוע, ומסורות יהודיות מציעות זיהויים אחרים. תהילים ט״ז ודניאל י״ב מספקים שפה של הצלה משחת ושל תחיית מתים, אך לא נוסחה משיחית שאין עליה מחלוקת.

לכן מחקר ישר מפריד בין שכבות: מה הקטע אומר בהקשרו, כיצד המסורת היהודית קוראת אותו, כיצד מחברי הברית החדשה קוראים אותו מחדש וכיצד הנצרות המאוחרת מסדרת את הקריאות. האמירה ״הברית הישנה הוכיחה הכול בבירור״ אינה מכבדת את הקורא היהודי וגם לא את טיעון הברית החדשה. אפשר להשאיר את ההבדלים גלויים ואת הטקסטים על אותו שולחן.

שיבת ישוע היא תשובת הנצרות להבטחות המשיחיות שעדיין לא הושלמו בפומבי: הביאה הראשונה כוללת סבל, מוות ותחייה; השיבה משלימה דין, מלכות וחידוש. אך השיבה אינה יכולה להיות טלאי בלתי ניתן לבדיקה המונח על כל קושי. עליה להישאר קשורה לתחיית ישוע, לעדות השליחית ולתקוות הנביאים למלכות אלוהים.

עשרת ימי תשובה הופכים מוות, דין ותקווה ליותר מתרשים אחרית הימים. מה באמת מכין אדם לעמוד לפני אלוהים? אם התחייה אמת, המוות אינו הסמכות האחרונה. אם המשיח ישוב, ההווה אינו חדר המתנה חסר משמעות. תשובה אינה מעשה דתי שנועד לשלוט בעתיד, אלא שינוי כיוון ממשי אל אלוהים כאשר הרבה עדיין נסתר.

המראה פונה גם לנוצרים. אדם יכול להתוודות מדי שבוע על התחייה ובכל זאת להיות נשלט בידי פחד ממוות, מאובדן מעמד או מאי־נוחות. אחר יכול להתעניין מאוד בסדר אחרית הימים ולהזניח נאמנות, צדק ואהבה היום. אם התחייה נשארת נוסחה ואינה משנה את האופן שבו אנו עומדים מול מחיר, היא עדיין סיסמה בלבד.

התאריך אינו מוכיח דבר והתקופה אינה מאשרת את המאמר. ד׳ בתשרי רק נותן מקום לעצור ולשאול יחד מדוע תלמידיו היהודים של ישוע המשיכו להכריז על אדם שנהרג כמשיח. התשובה עומדת לבסוף על עדות התחייה. אם המוות לא הצליח להחזיק בו, עלינו לשאול לא רק מדוע מת, אלא מי הוא וכיצד עלינו להשיב.